<h1>ארחות חיים הלכ' שבועות ונדרים סימן ד'</h1>
<h2>דף כט:</h2>
וכיצד מפי הדיינין כגון שאמרו לו משביעין אנו אותך בי"י אלהי ישראל או במי ששמו חנון שאין לזה אצלך כלום [או שאמרו הרי פלוני בן פלוני ארור לי"י אלהי ישראל או למי ששמו חנון אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו] והוא עונה אמן זו היא שבועת הדיינין.
<h2>דף לו.</h2>
כיצד שבועה מפיו כגון שיאמר הריני נשבע בי"י אלהי ישראל או במי ששמו חנון שאני חייב לזה כלום וכן אם אמר ארור הוא לי"י אלהי ישראל או למי ששמו רחום אם יש לזה אצלי כלום.
<h2>דף לח:</h2>
הדיינין שהשביעו בלא נקיטת חפץ בידו הרי אלו טועין וחוזר ונשבע וס"ת בידו ואם אוחז תפלין בידו והשביעו אינו חוזר ונשבע שהרי אחז תורה בידו ואם השביעו יושב אינו חוזר ונשבע. כתב הרשב"א ז"ל לא שיאמר אני נשבע בס"ת הזה אלא שיאחז (החפץ) [הספר] בידו ויאמר אני נשבע בשם פלוני כדכתיב שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בי"י אלהי השמים [ומשם למדוהו בשבועות כי] פי' ירכי המילה שהיא המצוה ראשונה לו ע"כ. תלמידי חכמים לכתחלה משביעין אותן והם יושבים ותפלין בידם ואינו צריך ליטול ספר תורה בידו אלא תפלין בכפו ונשבע בלשון הקדש כמו שביארנו.
ואין משביעין הדיינין אלא בלשון הקדש. הדיינין שהשביעו הנשבע בכל לשון שהוא מכירה הרי זו כמצותה וכן הורו הגאונים אבל הורו רבותי שאין משביעין אלא בלשון הקדש ואין ראוי לסמוך על הוראה זו ואע"פ שנהגו בכל בתי דינין להשביע בלשון הקדש צריך להודיע הנשבע עד שיהא מכיר לשון השבועה ששבועת הדיינין היא שבועת הפקדון בעצמה (ואין) [ואף] שבועת היסת נהגו כל העולם להשביעה בלשון הקדש.
<h2>דף לט.</h2>
אע"פ שלוקה הנשבע לשקר או לשוא [והנשבע] שבועת העדות ושבועת הפקדון מביא קרבן אין מתכפר לו עון השבועה כלו שנאמר כי לא ינקה י"י אין לזה נקיון מדין שמים עד שיפרע ממנו על השם הגדול שחלל לפיכך צריך להזהר מעון זה יותר מכל העברות. עון זה מן החמורות ואע"פ שאין בה כרת ולא מיתת ב"ד יש בו חלול השם שהוא גדול מכל העונות.
<h2>דף מ.</h2>
כל שבועה שמשביעין הדיינין אותה היא הנקראת שבועת הדיינין בין שהיא מדברי תורה בין שהיא מדברי סופרים. ג' מיני שבועות הן שחייבין בהן מן התורה ואלו הן. מי שטענו חברו מטלטלין והודה במקצתן וכפר במקצתן. ומי שכפר בכל המטלטלין [שטענו] ועד אחד מעיד עליו ומכחישו הרי אלו השבועות על ידי טענת ודאי וכפירה. וכן שומר שטען שאבד או נגנב או מת או כיוצא בזה הרי זה נשבע מספק שאין בעל הפקדון יודע אם אמת טען זה השומר או שקר והוא נשבע מן התורה.
<h2>דף מ:</h2>
וכל שבועה אחרת שמשביעין אותה הדיינין הרי היא מדברי סופרים וגם היא נקראת שבועת הדיינין וגם שבועות אלו של דבריהם. שתי מיני שבועות הן. יש מהן על טענת ודאי וכפירה כגון שבועת שכיר ופוגם שטרותיו וכיוצא בהן. ויש מהן על טענת ספק כגון שבועת השותפין והאריסין וכיוצא בהן. ויש שם שבועה אחרת והיא תקנת חכמי התלמוד והיא הנקראת שבועת היסת ואע"פ שב"ד משביעין אותה היום אינה נקראת שבועת הדיינין. ושבועות הדיינין בין שהיתה של תורה בין של דבריהם בין על טענת ודאי או ספק כך היא שהנשבע אוחז ס"ת בזרועו והוא עומד ונשבע [בשם] או בכנוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינין.
<h2>דף מא.</h2>
אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינין אלא נקיטת חפץ בלבד. שאין הנשבע היסת אוחז ס"ת בידו (אבל) [אלא] משביעין אותו בשם או בכנוי או באלה או בשבועה מפיו או מפי ב"ד כמו שבועת הדיינין. וכבר נהגו הכל להיות ספר תורה ביד חזן בית הכנסת או שאר העם בעת שמשביעין שבועת היסת כדי לאיים עליו. כיצד מאיימין עליו אומרים לו הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הב"ה לא תשא את שם י"י אלהיך לשוא וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו שמחפין עליו ולא עוד אלא שגורם להפרע משונאיהם של ישראל שכל ישראל ערבין זה לזה שנ' אלה וכחש ורצוח וכתיב אחריו על כן תאבל הארץ. וכל עבירות שבתורה תולין לו שנים ושלשה דורות אם יש להם זכות וכאן מיד נפרעין שנאמר הוצאתיה נאם י"י צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר. הוצאתיה מיד ובאה אל בית הגנב זה גונב דעת הבריות ואין לו ממון על חבירו וטוענו בחנם ומשביעו. ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו. וכלתו את עציו ואת אבניו דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שקר מכלה אותן. האיום הזה כלו בלשון שהן מכירין אותו אומרים להם כדי שיבינו בדברים ויחזור החוטא למוטב. האומר איני נשבע פוטרין אותו ונותן מה שטענו חברו וכן אם אמר הטוען איני משביעו ופטרו הולכין להם.
